מלח הארץ

המלח נחשב בעבר כמחצב יקר וכמתנת הטבע ואף יוחסו לו תכונות ומיתוסים שונים.

בלאוס ובסיאם העתיקות האמינו שמלח מסיר כישופים ומגרש אותם, בחלק מקהילות עדות המזרח נוהגים לאמר "מלח מים" לגירוש עין רעה. בגרמניה נהגו לפזר מלח סביב מיטות של תינוקות וילדים נגד רוחות ומזיקים. אבלים בהודו נמנעים ממלח. כוהנים ורופאים במצרים העתיקה היו מתנזרים ממלח ועוד. בקיצור המינרל שבימנו נחשב למאוד פשוט ,השפיע רבות על כלכלת העולם ומשפיע מאוד על הנעשה במטבח שלנו...

לפני 4000 שנה,בסין העתיקה הונהג מס על סחר במלח. מלח – המינרל הפשוט ,זמין מאוד ולא יקר בימינו, נחשב עד תחילת המאה ה-20 כמחצב יקר שהשפיע רבות על כלכלת העולם ואף גרם לסכסוכים צבאיים. התיעוד הראשון לשימוש וסחר במלח נמצא כבר בסין ובמצרים העתיקות.

בתקופת האימפריה הרומית, השכר לחיילים ולעובדים ניתן במלח, אגב מקור המילה – Salary ,משכורת באנגלית, בא מהשם הלטיני Salarium שמשמעותו "מלח". בימי האימפריה הפיניקית ערכו של המלח עלה על ערך הזהב.

הפיניקים היו הראשונים שהפכו את ייצור המלח לעסק משגשג. הם נהגו להציף שטחים במי ים וחיכו לאידוי מים ,לאחר מכן אספו את המלח ומכרו אותו ברחבי האימפריה ומחוצה לה, במיוחד בצפון אפריקה ובאזור טורקיה ויוון ,גם ברחבי מדבר סהרה נערך מסחר רחב היקף במלח על ידי שבט הטוארג, שהפך את טימבקטו לאחת הערים העשירות בעולם.

המלח בתקופה העתיקה ובימי הביניים היה יקר ואפילו בארץ ישראל היה מחירו גבוה באופן יחסי לארצות אחרות. מכאן נגזרו ביטויים כמו: "מלח הארץ" שניתן לתלמידיו של ישו, שכוונתו שהם הטובים והראויים ביותר, ביטוי המציין גם היום אנשים איכותיים מעילית החברה.

הדרשה על ההר היא קטע בו מצוטטים דברים שלפי המסופר נשא ישו לפני מאמיניו. הדרשה מצוטטת בחיבור הראשון של הברית החדשה, והיא נקראת כך משום שלפי המסופר נשא אותה ישו בפני מאמיניו על ההר. הדרשה על ההר היא חלק מרכזי מאוד בבשורה על פי מתי, ובנצרות כולה, שכן היא מכילה עקרונות רבים שהנצרות מושתת עליהם, ורבים מהפסוקים בה אף הפכו לפתגמים ולדימויים מפורסמים, כגון הדימוי על "הטהיית הלחי השנייה" והביטוי "מלח הארץ".הדרשה היא אחד המקורות הראשונים לתורת האי אלימות המודרנית. ההר עליו נשא ישו את הדרשה קרוי בנצרות "הר האושר" לזכר המילה "אשרי" המתחילה את שמונת הפסוקים הראשונים על דרשת ההר. המסורת הנוצרית המקובלת מזהה את הר האושר עם הר נחום מצפון לים כנרת, אך יש פרוטסטנטים המזהים את הר האושר עם קרני חיטין. ניתן לתארך את זמן נשיאת הדרשה לשנת 30 לספירה לערך, אך רבים מהפרשנים האקדמיים גורסים כי הדרשה היא אוסף אמירות מתוך דברי ישו, שאסף מחבר הבשורה, וכי ישו כנראה לא נשא את הדרשה בפועל.

המלח אינו דומה לאף מרכיב שאנו אוכלים. זוהי מולקולה פשוטה של אטום נתרן ואטום כלור בודדים שהיא תוצר מינרלי של האדמה ואין אפשרות להפיקה מהחי או מהצומח. מדובר במחצב טבעי המגיע מהים או ממרבצי מלח בין שכבות קרקע. זהו חומר שגוף האדם אינו יכול להתקיים בלעדיו ומהווה מרכיב בסיסי בחוש הטעם שלנו. המלח מדגיש ומשנה טעמים בפינו, מחזק ארומות ועוזר לדכא טעמים מרים בחלל הפה. זהו בעצם אחד המרכיבים היחידים שאנו מחזיקים בצורתו הטבעית והטהורה ליד השולחן.

חשוב לציין שהמינרל החשוב משתתף בתהליך האוסמוזה בתאי הדם ובאיזון הנוזלים והמלחים בגוף ,ויש לו השפעה ישירה על מערכת העצבים והשרירים. בהתייבשות, למשל, עזרה ראשונה לנפגעים תהייה אפקטיבית יותר אם תכלול גם מלחים ולא רק נוזלים. הכמות המקסימלית המומלצת לצריכה יומית היא בין 1500 ל- 2400 מ"ג ,אך בדיאטה המערבית ,המסתכמת בעיקר על מוצרים מתועשים ,צורכים בסביבות ה- 5000 מ"ג . לכן ממליצים להפחית את השימוש בו. כמויות גדולות גורמות לעלייה בלחץ הדם, שבתורו גורם לבעיות בריאות נוספות.

גם בתרבות היהודית שמור למלח מקום חשוב. אורחים נכבדים מתקבלים בחלה ומלח, ומלח נבזק על החלה בברכת "המוציא לחם מן הארץ".

למלח גם תפקיד חשוב בתהליך הפיכת הבשר לכשר.

אגב ,שקילת המלח בימי קדם הייתה מקצוע בפני עצמו וכבר במאה ה-13 הוקמה בצרפת גילדת שוקלי המלח.

פרסם רשומה

בצרפת גם הוטל במאה ה-14 מס מלח,שכפה על כל התושבים לרכוש בכל שנה כמות קבועה של מלח, במחיר מופקע.

עם השנים והמהפכה התעשייתית הפכה הפקתו של המלח לפשוטה זולה וזמינה יותר וכיום הוא מצרך שווה לכל נפש בכל מקום בעולם. עובדה זו בנוסף לכך שמלח הוא אחד מאמצעי השימור הטובים ביותר הפכו אותו למרכיב מרכזי באוכל המתועש ובתעשיות הדטרגנטים, הקוסמטיקה, הזכוכית, הקידוחים, הטקסטיל ,עיבוד העורות ועוד.

ברפואה נעשה שימוש במלח באמצעות חדרי מלח

ומשאפי מלח.

בנוסף מאחר שמלח מוריד את נקודת הקפאון משתמשים בו להפשרת שלג וקרח במקומות רבים בעולם.

מעבר להיותו מרכיב טעם חשוב, שימור במלח היה מוכר בתקופות קדומות: המלח גורם להפסקה או להאטה בפעילות חיידקים מזיקים,ומונע את קלקול המוצר המשומר. בדרך זו שימרו בעבר בשר,דגים וביצי דגים, גבינות, זיתים וירקות שונים.

כיום משתמשים בטכניקות שימור אלה בעיקר מנימוקי טעם.